החלטה בתיק בש"א 12872/07

המבקשת עותרת, למען הזהירות, למתן הארכת מועד בת יומיים, להגשת בקשת רשות ערעור על החלטתו מיום 2/1/07 של כב' השופט רמי אמיר, בה בוטל פסק הבוררות מיום 21/5/06 שניתן על ידי כב' השופטת (בדימוס) שרה פריש (בפסק הבוררות האמור נמחק כתב ההגנה של המשיבים, שלא שילמו את חלקם בשכר טירחת הבוררת הנכבדה).

במקביל לבקשה זו, הגישו המשיבים בקשה למחיקת הבר"ע עקב איחור בהגשתה (בש"א 11210/07), שהתקבלה בהחלטתו מיום 26/7/07 של כב' השופט שמואל ברוך.

בהחלטה מאותו מועד, בבקשה הנוכחית, קבע כב' השופט ברוך כי הבקשה להארכת מועד הוגשה לאחר שהוגשה הבקשה למחיקת הבר"ע.

המבקשת הגישה ערעור על ההחלטות, שהתקבל בפסק דינה מיום 11/3/08 של כב' השופטת עפרה סלומון צ'רניאק.

כב' השופטת סלומון צ'רניאק ביטלה את ההחלטה בדבר מחיקת הבר"ע, והורתה על החזרת התיק לדיון מחודש בבקשה להארכת מועד.

נראה שאין מחלוקת, כי ביום 9/1/07 הומצא למבקשת, מטעם בית המשפט, עותק מקורי מפסק הדין, ואילו יומיים קודם לכן, ביום 7/1/07, שלחו המשיבים למבקשת, באמצעות הפקס, עותק מפסק הדין, כפי שפורסם באתר המשפטי "נבו".

בקשת רשות הערעור הוגשה ביום 8/2/07. 

על פי תקנה 402 לתקנות סדר הדין האזרחי, מניין הימים להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור יחל ממועד המצאת ההחלטה.   אמנם, קיימת בפסיקה מגמה של הגמשת כלל ההמצאה והעדפת כלל הידיעה בנסיבות מסויימות, אך משמעותה של מגמה זו אינה החלה אוטומטית של כלל הידיעה, וכפי שסוכם בבש"א 1788/06 קלינגר נ' זקס (13/11/07)-

"כלל "הידיעה" על מתן פסק דין שניתן בהעדר הצדדים לא נועד לתפוס את מקומו של כלל ה"המצאה" המעוגן בדין.  כלל "הידיעה" איננו אלא אחת ההשתקפויות של חובת תום הלב הדיונית המוטלת על כל בעל דין באשר הוא, המחייבת כל מי שמעורב בהליך משפטי לנהוג בדרך הוגנת כלפי יריבו, וכלפי מערכת השיפוט שבמסגרתה נדון עניינו.  כלל "הידיעה" אין פירושו אלא, כי מקום שבו יודע בעל דין ידוע היטב על קיום פסק דין בעניינו, ואף יודע, או יכול לדעת בבירור את תוכנו, והוא משתהה השתהות בלתי סבירה, ארוכה וממושכת בייזום הליך ערעורי, תוך ניצול ביודעין של תקלה שארעה בהמצאה כדין של פסק הדין, כי אז יתכן בנסיבות מסוימות כי חובת תום הלב הדיוני תפעל כחסם וכמניעות לייזום הליך ערעורי עם חלוף תקופה ארוכה מאז ידע בעל הדין בפועל על פסק הדין.  עם זאת, חשוב להדגיש כי אין מדובר בהפיכת כלל ה"המצאה" לחריג, ואת חריג ה"ידיעה" לכלל. חריג הידיעה לא יחול אלא במצבים חריגים וקיצוניים, בהם חובת תום הלב הדיונית מחייבת בעל דין לנקיטת צעד דיוני על פי ידיעתו, גם בלא שקיבל המצאה כדין של הפסק...".

(ראו גם בש"מ 9779/07 מ.ש.ס. (2001) שיווק בינלאומי בע"מ נ' סונול ישראל בע"מ (10/12/07); ע"א (י-ם) 9532/06 ורד נ' גזיב (7/1/08)).

בענייננו, המבקשת היתה מודעת לקיומו ותוכנו של פסק הדין נשוא בקשת רשות הערעור, רק יומיים קודם להמצאתו כדין, וממילא אין מקום לקבוע כי היא השתהתה בנקיטת ההליך הערעורי, או שקיים אלמנט כלשהו של חוסר תום לב באופן התנהלותה.

לפיכך, המסקנה היא, כי בקשת רשות הערעור הוגשה בעיתה, ולא נדרשת כל בקשה להארכת מועד להגשתה.

המשיבים טוענים בתגובתם, כי כתב הערעור בתיק זה מעולם לא הומצא להם, ובמקביל להתנהלות ההליכים במסגרתו, המשיך להתנהל הליך הבוררות, וניתן פסק בוררות נוסף (ביום 18/2/07, פסק בוררות שני במספר), שבוטל בהסכמת הצדדים ביום 20/9/07.  לאחר מכן, ביום 28/1/08, ניתן פסק בוררות (שלישי) שסיים באופן סופי את ההתדיינות בין הצדדים.

המשיבים טוענים, כי במסגרת הליך הבוררות, יצרה המבקשת מצג לפיו תמה ההתדיינות באשר לפסק הבוררות הראשון, ופסק הבוררות העדכני ניתן תוך הסתמכות על מצג זה, ולכן יש למחוק על הסף את הבקשה להארכת מועד, מפאת מניעות, חוסר תום לב, ויתור ושיהוי. 

פסק הבוררות מיום 28/1/08 (שצורף לתגובת המשיבים), אכן מכריע באופן סופי במחלוקת בין הצדדים, ועל פני הדברים, יש בו בכדי לייתר את פסק הבוררות הראשון, נשוא פסק הדין של בית המשפט קמא.  בהתאם לכך, קיים יסוד של ממש לטענת המשיבים, בדבר התייתרות בקשת רשות הערעור הנוכחית.

עם זאת, מסקנה אפשרית זו, רלוונטית לדיון בבקשת רשות הערעור עצמה, או בבקשה פוטנציאלית לסילוק על הסף שתוגש במסגרתה, ואינה משליכה על הבקשה הנוכחית, בייחוד שעה שהוגשה לאחר ש"חודשו" הליכי הבוררות.

לאור זאת, אני קובע כי בקשת רשות הערעור הוגשה במועד. אין צו להוצאות.

ניתנה היום ח' באייר, תשס"ח (13 במאי 2008) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.